פסק-דין בתיק ע"פ 1641/04

השופט א' א' לוי:

האישום וההליכים בבית המשפט המחוזי

1.        בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 1.5.98, בשעת צהריים, נהג המערער ברכב מסוג פיאט אונו, ובהגיעו לעקומה שמאלה, איבד את השליטה על רכבו, סטה לימין ועלה על שפת המדרכה עם הגלגל הקדמי, חזר וסטה שמאלה, ולבסוף פגע ברכב שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרג מיכאל פרנקל ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר ישב במושב האחורי ברכבו של המערער, וכן נפצעו המערער עצמו ושלושה נוסעים נוספים שהיו עמו. על פי גרסת המשיבה, היה המערער בעת התאונה נתון להשפעתו של משקה משכר ועל כן הוא בבחינת מי שחטא בפזיזות בדרך נהיגתו.

           השקפת המשיבה ביחס לעובדות ולהשלכותיהן במישור המשפטי, אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, ובעקבות כך הורשע המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית המשפט למערער שנתיים וחצי מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים.

2.        את המחלוקת בין הצדדים הגדיר בית המשפט המחוזי כסובבת סביב השאלה מה גרם לסטיית רכבו של המערער והתהפכותו, האם היתה זו נהיגתו הפזיזה של המערער שנגרמה בעטייה של שכרותו, או שמא נגרמה התאונה כתוצאה מניסיונו של המערער לחמוק מהרכב שבא לקראתו וחסם את דרכו. אולם, בפועל השאלות להן נדרש בית משפט קמא היו מורכבות יותר, ובין היתר עלתה השאלה אם נטילתה של דוגמת הדם מהמערער לצורך בדיקת שכרותו נעשתה כדין, ואין הכוונה רק לצד הטכני של התהליך, אלא לשאלת הדין התקף לעניין זה, וממנו אמורה להיגזר התשובה ביחס לקבילותה של תוצאת הבדיקה. 

           בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' טמיר, טען כי את בדיקת השכרות של נהג יש לבצע על פי העקרונות והכללים שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק החיפוש"), ולא על פי ההסדר שהיה קיים בפקודת התעבורה ותקנותיה. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על סעיף 2(ב) לחוק החיפוש. נקבע, כי מכוח סעיף זה יש להוסיף ולקיים את ההסדרים שהיו קיימים בחוקים אחרים ערב כניסתו לתוקף של חוק החיפוש, ובכללם ההסדר אשר נקבע בדיני התעבורה לעניין בדיקת שכרות.

           בית המשפט הוסיף ודחה את טענת בא-כוח המערער לפיה לא היה מודע ללקיחת דוגמת הדם ממנו, וכן את הטענה לפיה אפשר שהדגימה שנבדקה במעבדה הטוקסיקולוגית אינה שלו. מפיו של בא-כוח המערער עלו ספקות גם ביחס לתהליך הבדיקה במעבדה, אך את כל אלה דחה בית משפט קמא, שהוסיף ומצא כי בידי המשיבה ראיות נוספות להוכחת שכרותו של המערער, והכוונה לעדותו של הפרמדיק מעין להט ולאמור בגיליון הסיעודי של בית החולים סורוקה (נ/7).

           בהמשך, תר בית המשפט המחוזי אחר הגורם לקרות התאונה. לעניין זה נמצאה מהימנה עדות נהגו של הרכב האחר, אלברט בוחבוט, אשר טען כי נסע במסלולו כשלפתע ראה את רכבו של המערער מגיח לקראתו, סוטה ימינה ועולה על המדרכה וחוזר וסוטה שמאלה, ואז הבין העד כי התאונה בלתי נמנעת ועצר את רכבו. עדות זו בצירוף ממצאיו של בוחן התנועה חיים ריבה, והפגיעה בכנף השמאלית ברכבו של בוחבוט, הובילו את הערכאה הראשונה למסקנה כי האשם לקרות התאונה רובץ לפתחו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע "כי שכרות הנאשם [המערער] פגעה ביכולתו לנהוג כראוי וגרמה לו לנהוג במהירות שלא התאימה לתנאי הדרך וכתוצאה מכך איבד הנאשם [המערער] את השליטה על רכבו וגרם לתוצאה הקטלנית" (ראו עמוד 148).

           לנוכח כל האמור, ובעיקר לאור הממצא לפיו נהג המערער בעת שהיה שיכור ובמהירות גבוהה, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי התקיים בו היסוד הנפשי של "פזיזות", ובכך היה די לבסס את הרשעתו בעבירת "הריגה".

נימוקי הערעור

3.        טיעוני הצדדים לעניין ההרשעה הובאו בפנינו בהרחבה, ותמציתם תובא להלן. אפתח בהשגותיו של בא-כוח המערער:

א)      מיום חקיקתו של חוק החיפוש נדחה מפניו ההסדר שהיה קבוע בדיני התעבורה ותקנותיה לעניין בדיקת שכרות.

ב)      הפניית המשיבה להוראתו של סעיף 2(ב) לחוק החיפוש אין בה כדי להועיל לה, באשר סעיף זה התכוון לשמר הסדר קודם שנקבע בחקיקה ראשית ולא בחקיקת משנה.

ג)      באשר למקרה הנוכחי - בדיקת הדם נעשתה על ידי מי שלא הוסמך לכך בחוק; היא נערכה ללא הסכמת המערער; לא הוסברה לו מטרת הבדיקה, האפשרות לסרב לקיימה ומשמעות הסירוב; נטילת דוגמת הדם נעשתה קודם לעשיית שימוש באמצעים פחות פוגעניים, כמו בדיקת נשיפה ובדיקתה של דוגמת שתן.

ד)      את בדיקת הדם ליוו כשלים רבים בכל אחד משלביה - נטילת הדגימה, סימון המבחנה, והובלתה למעבדה. כן נטען, כי תהליך הבדיקה עצמו מעורר ספקות בכל הנוגע לחומר החיטוי בו נעשה שימוש בעת נטילת דוגמת הדם, וכן עקב החשש כי חל שינוי בריכוז האלכוהול מרגע נטילת הדגימה ועד לבדיקה.

ה)      לא היו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מהימנות נוספות להוכחת הטענה בדבר שכרותו של המערער.

ו)      לא היה מקום לדחות את גרסת המערער לפיה האשם לגרם התאונה רובץ לפתחו של נהג הרכב שנסע לקראתו וחסם את דרכו.

           המשיבה סבורה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. על פי השקפתה, ההוראות הקבועות בדיני התעבורה לעניין נטילת דגימת דם מנהגים החשודים בנהיגה תוך שכרות, הן הסדר מיוחד לעריכתו של "חיפוש פנימי", והן גוברות על ההוראות הכלליות אשר נקבעו בחוק החיפוש. המשיבה טענה לחלופין, כי נטילת דוגמת הדם מהמערער ובדיקתה, עומדת גם במבחניו של חוק החיפוש. לבסוף נטען, כי בפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות נוספות על בדיקת הדם שיש בהן להוכיח את גרסתה בדבר שכרותו של המערער.

דיון